כלבת ציד אמיצה

אצלנו בבית, יש יחס שווה לכלבים ואנשים, רנה וסנדי יושבות על הספה האהובה עליהן, ורואות ערוץ נשיונל-ג'אוגרפיק, כמו כל כלב בורגני שרוצה להתחבר לשורשים. אני מאמין שיותר ויותר אנשים חולקים עם הכלב שלהם את מה שהחברה המודרנית יודעת להציע (לטוב ולרע). חלפו עברו מן העולם הימים בהם פחדו ההורים מקצת אבק או לכלוך. מי שעדיין חי בבית סטרילי, עוד לא הפנים את המחקרים החדשים המוכיחים מעל כל ספק כי בית סטרילי בו ניתן לאכול מהריצפה, לא טוב לבריאות הילדים. ילדים צריכים לגדול כמו פעם, כמו שחיו אבותינו בכפר. בבית עם קצת אבק, וכן לפעמים גם קצת חול מהגינה, כיוון שרק כך מערכת החיסון של ילדינו משתפרת.  אז מי שעדיין לא מכיר את הכיף של להתכרבל על הספה עם הכלב ולראות סרט טוב, אני מזמין אותו לעשות את זה בהקדם.

דרך אגב, זה עובד גם הפוך. בקיץ החם הבא עלינו לטובה – זה כיף לרדת מהספה לריצפה ולשבת עם הכלב על הרצפה הקרירה במקום לפתוח מזגן.

כבר כתבתי שאני חייב לרנה הרבה מאוד. אבל אולי הדבר החשוב ביותר שאני חייב לרנה הוא מיקה ועומר. הכרתי את מיקה בזכות רנה ואחר כך בזכות הכרות זו עומר נולד. רנה הייתה לי כמו בת ואחרי החתונה היו לי שתי בנות גם רנה וגם סנדי הכלבה של מיקה. כן, אני ומיקה הכרנו כאשר אני הלכתי לטייל עם רנה ופגשתי את מיקה מטיילת עם סנדי. המפגש השכונתי של כל בעלי הכלבים היה במגרש כדורסל סגור בו הכלבים שיחקו ונהנו ובעלי הכלבים ישבו ודיברו. רק הגעתי לשכונה ומייד הכרתי את מיקה וסנדי במפגש השכונתי הזה. 

אני ומיקה רצינו לקחת את הכלבות איתנו לחופה כדי שיהיו השושבינות, אך פחדנו שחלק מהאורחים לא יבינו את הנימוס המיוחד שהיה לרנה לקפוץ על אורחים כדי להגיד שלום ועל שולחנות כדי לטעום את המנות לפניהם. אז החלטנו לוותר על שושבינות  (החלטה שאני מצטער עליה עד היום), אך לפחות לתת לכלבות ביטוי הולם בהזמנה לחתונה. התוצאה נמצאת בראש העמוד.

בדפוס דנה,  בו הכנו את ההזמנה, התלהבו מהרעיון ועזרו לנו ככל שיכלו. לאחרונה שמעתי שעד היום תלויה ההזמנה שלנו על לוח ההזמנות שלהם בתור דוגמא להזמנות שנעשו על ידם. עד הרגע האחרון עוד חשבתי להכין פוסטר בגודל טבעי של הכלבות על מנת לשים אותן איתנו בחופה אך לבסוף ויתרתי על הרעיון.

הכלבות נשארו בבית כאשר אנו חגגנו בחתונה. לקח לנו קצת זמן למצוא מישהו לשמור עליהן, כיוון שכולם היו כמובן בחגיגה, אבל לאחר מכן פינקנו אותן בנסיעה לצימר באלקוש.

[Show as slideshow]

בכל בוקר כאשר אני יורד עם סנדי (הכלבה השניה שלנו), אני פוגש מישהו שיורד עם הכלבה שלו וזורק לה כדורים. הכלבה רצה ומביאה את הכדור. היא אף פעם לא משתעממת או נמאס לה. הכלבה תמיד מוכנה לרוץ שוב אחרי הכדור ולהביא אותו. סנדי הכלבה שלנו אוהבת מאוד כדורים. היא תמיד נמצאת בהיכון לתפוס את הכדור הנזרק. אך סנדי לא תשקיע בריצה אחרי הכדור אם לא תחשוב שיש לה סיכוי טוב לתפוס אותו. היא כלבה מיושבת בדעתה ולא רצה אחרי סתם כדורים שזורקים לה.

רנה הייתה כלבת ציד אמיצה שאהבה לרוץ אחרי כדורים, ענפים,תפוזים וכל דבר אחר שזרקתי לה וביקשתי שתביא. היא אהבה מאוד לשחק ובמיוחד בבית היא אהבה להחזיק בובות בפה וללכת איתן לכל מקום, ממש כמו חפץ מעבר של ילד קטן.

הרבה אנשים חושבים שכלב זה מישהו שצריך להאכיל אותו ולצאת איתו לטיולים ובזה מסתיימת החובה שלהם. למעשה כלבים אוהבים לשחק כמו ילדים והם זקוקים גם להרבה תשומת לב והשקעה בתחום הזה. מי שלא משחק עם הכלב שלו מפסיד הרבה מאוד רגעים של כיף.

יש ויכוח ארוך בין מדענים מה קובע יותר את אופיו של כלב וכמובן גם של האדם. האם זהו המטען התורשתי גנטי או המטען הנרכש מהסביבה? יש מדענים שחושבים כי אצל כלבים חשוב יותר המטען הגנטי מאשר המטען החינוכי, ויש כאלו שחושבים אחרת. אני התחלתי לחנך\לאלף את רנה בגיל צעיר מאוד. כבר כשהייתה בת כחודש, התחלתי בתהליך של אילוף שגרם לנו לפתח קשר והבנה שלא ניתן לפתח עם כלב בוגר ומעוצב רגשית.
מה שחשוב באילוף של גור קטן זו התקשורת בין הבעלים לבין הגור, הרבה יותר מאשר תרגיל זה או אחר שהכלב מבצע. אנשים חושבים שכלב מאולף הוא כלב שיודע לשבת כשאומרים לו, ללכת צמוד לרגל של בעליו, או סתם מבצע מה שאומרים לו – אך זהו רק צד שולי באילוף. מה שחשוב יותר מכל זו התקשורת בין הבעלים לבין הכלב. כלב שיודע להקשיב לבעליו, הוא כלב מאולף. באופן מפתיע זה עובד גם הפוך, בעלים שיודע להקשיב לכלב שלו הוא בעלים עם כלב מאולף. חלק מתהליך האילוף, הוא אילוף של הבעלים ולא רק של הכלב.
אני מאמין שחלק נכבד באופי הכלב נקבע בשלבים מוקדמים אלו של חייו. אני ניסיתי לחשוף את רנה לכמה שיותר אנשים ולכמה שיותר דברים בגיל צעיר. והתוצאה היא כלבה שהייתה ידידותית מאוד לסביבה. רנה חיפשה כל הזמן חום ואהבה ונתנה כל כך הרבה חום ואהבה. היא הייתה קשובה לכל דבר שאמרתי לה, והייתה מוכנה לסמוך עלי בעיניים עצומות.
יש אנשים שחושבים שכלבים הופכים עם השנים להיות דומים לבעלים שלהם. אני מאמין שיש בזה הרבה מאוד אמת. לדעתי חלק נכבד באישיות של הכלב נובע מהסביבה בה הוא גדל והבעלים של הכלב. אני באופן אישי, מרגיש שבמובנים מסוימים אני הפכתי להיות דומה לרנה. אני מאמין שרנה נתנה לי הרבה יותר ממה שאני נתתי לה. האופי המיוחד שלה הוא משהו שאני אנצור עימי לנצח.

רבות כבר נכתב ונאמר על גידול כלבים בכלל ועל גידול כלבים יחד עם ילדים קטנים. ישנם אלו המתנגדים, ישנם אלו המפחדים מכלבים, או אלו שסתם לא רוצים לקחת אחריות. אבל כולם כמעט, מסכימים, שכלבים עושים רק טוב לילדים.
לי לא היה אף פעם ספק שהילדים שלי יגדלו עם כלבים. קודם כל, כיוון שהיו לי כבר שתי כלבות (רנה וסנדי) עוד לפני שחשבתי בכלל על ילדים, ובגלל שתמיד בתור ילד רציתי כלב ולקח לי הרבה זמן לשכנע את ההורים עד שהסכימו. לדעתי ילד שגדל ללא חיית מחמד הוא ילד שסובל מחסך.
בתור ילד תמיד רציתי כלב. ההורים שלי התנגדו בהתחלה אך לבסוף הסכימו שכאשר הגיע לגיל 13 ואהיה מספיק אחראי על מנת לטפל בו, אוכל לקחת כלב. ואמנם ביום שהייתי בן 13 הלכתי לצער בעלי חיים לקחת כלב. "דיקו" בילה איתנו 17 שנים ומת בשיבה טובה. עד היום מסתובבים צאצאים שלו ברחבי רמת גן.
עומר, הבן שלי, הגיע הביתה כשהיה בן שבוע, לתוך בית בו היו כבר שתי כלבות. מגיל צעיר מאוד ראיתי שהוא נהנה מחברתן ומקבל מהן כל כך הרבה – ביטחון, אהבה ,שותפות למשחק ולטיולים בעגלה וכל כך הרבה חום. אני מתקשה להבין הורים שמונעים מילדיהם את ההנאה הזו.
יש הורים שמפחדים שהכלב יעשה משהו לילד. כמובן שיש כלבים מסוכנים, בדיוק כמו אנשים. במקרה שלנו הסכנה היא בדרך כלל הפוכה. עומר דוחף אצבעות לסנדי לעיניים, מטפס עליה ומושך לה בזנב. סנדי כלבה טובה מידי והיא אף פעם לא מביעה התנגדות או מחאה. לפעמים אני מצטער שרנה לא איתנו על מנת להציב לעומר קצת גבולות. רנה, אהבה את עומר ותמיד שיחקה איתו בלרדוף אחרי הכדור או בתופסת. אבל רנה ידעה לפעמים גם להציב לעומר גבולות. למשל, כאשר הוא ניסה לקחת לה את האוכל או משך לה בזנב. לדעתי חשוב מאוד שילד יכיר מהם הגבולות של מותר ואסור. בעלי החיים וכלבים במיוחד יודעים בצורה אינסטינקטיבית איך לחנך גור בלהקה. אלו דברים שאנו בני האדם שכחנו. כלב יכול פשוט לקום וללכת אם ילד מציק לו. בצורה זו לומד הילד שהכלב הוא לא עוד צעצוע אלא יצור חי עם רצונות וגבולות. ועוד לא אמרתי כלום על התרומה הפיזיולוגית והרפואית של שהיה במחיצת בעלי חיים.
לכן אני ממליץ בחום לכל ההורים שעדיין מתלבטים, אל תמנעו מילדיכם את החוויה של גדילה עם חיית מחמד כלשהי.

ריכוז של מאמרים בנושא שמצאתי

אתמול הייתה סערה. גשם, קר, רוח, ברקים ורעמים. רנה הייתה אמנם כלבת ציד אמיצה, אך כמו כל לוחם מיומן, היא ידעה להעריך יותר מכל, את המיטה החמה והפוך. היא תמיד העדיפה בימים קרים במיוחד להשאר מתחת לפוך, ועדיף עם סנדי או אחד מאיתנו שלא יהיה לה קר. כאשר ירדנו איתה ועם סנדי למטה בימים גשומים רנה הבהירה לנו מיד שהיא באה רק לעשות פיפי ומטרתה היא לחזור לפוך כמה שיותר מהר. סנדי לעומתה העדיפה לישון על הריצפה ולטייל להנהתה בגשם בחוץ. כאשר לא נתנו לרנה להיכנס למיטה, היא ידעה כמו כלב ציד מיומן לנצל בדיוק את הרגע הנכון, בו נרדמנו, או לא שמנו לב, ולהתגנב בצורה בלתי מורגשת מתחת לפוך החמים. לפעמים הייתי מתעורר ומגלה את רנה במיטה, ולא יודע איך היא הגיעה לשם. כמובן שלאחר שהגיעה כבר מתחת לפוך היא תבעה בעלות על חלקה במיטה וכמו כלבת ציד אמיצה, ידעה ששטח כבוש לא משחררים בקלות. בימים קרים כאלו אנו מתגעגעים לרנה במיטה איתנו. 

אמונה רווחת טוענת כי כל שנת כלב שווה לשבע שנות אדם. אמונה זו הוכחה כלא נכונה. כלבים בני שנה הם הרבה יותר בוגרים מילד בן שבע, למשל. למעשה כשרוצים להשוות שנות כלב לשנות אדם יש הרבה מאוד פרמטרים להשוואה, והרבה דעות בנושא. כמובן שיש להתחשב בגודל הכלב ובסוגו. ככל שהכלב גדול יותר כל שנה שלו שווה ליותר שנות אדם. צירפתי כאן טבלה אחת מיני רבות בנושא המסכמת את המעבר בין שנות כלב לשנות אדם.

רנה נפטרה בגיל 4 שנים וחודשיים כלומר, בשנות אדם היא הייתה בת כ 34 שנים – בערך בגילי.

לפני שנתיים רנה ביקרה בצימר באלקוש. הביקור שלה, היה מייד אחרי החתונה שלי ושל מיקה (היא הייתה צריכה לנוח אחרי כל ההתרגשות מהחתונה). רנה לקחה לביקור בצימר גם אותי, את מיקה, ואת חברתה הטובה סנדי. סנדי ורנה השתוללו במרחבי המושב ושיחקו על הדשא. הן בדקו את הנוף מהחלונות והלכו לישון ביחד במיטה. בבוקר רנה הזמינה ארוחת בוקר מפנקת ושתיהן אכלו כדי שיהיה להן מספיק כוח להמשיך לשחק ולהשתולל.

[polaroid=12,460,550]

היום חלמתי על רנה. היא קפצה ורצה בדיוק כמו שהייתה. אני זוכר שמשהו בחלום הציק לי. בחלום, ידעתי במעומם שהיא מתה, אבל חשבתי שהיא ממש כמו תמיד חיה, קופצת ,רצה ונובחת. הרגשתי שלווה של ידיעה שהיא חיה כמו תמיד. אבל כשהתעוררתי פתאום הבנתי שזה רק חלום והיא איננה איתי פה.

כלבים חולמים ממש כמו בני אדם. רנה חלמה הרבה מאוד. זה היה מאוד פשוט לדעת שהיא חולמת. פשוט ראינו את העיניים ממצמצות ואת הרגליים זזות כאילו היא רודפת אחרי חתולים או משחקת עם סנדי. רנה אהבה לישון במיטה ממש כמו בן אדם. היא אהבה להיכנס מתחת לפוך בחורף ולהתכרבל איתנו מתחתיו.

רנה אהבה לשתות מים. בכל פעם שרנה ראתה ברזיה של מים, היא הייתה רצה ,קופצת עליה ומחכה שיפתחו לה את המים.  לפעמים רנה הייתה מזהה ברזיה ממרחקים. במקרה כזה, לא ניתן היה לעצור אותה. היא הייתה רצה, כמו כלבת ציד אמיצה, נעמדת עם הרגליים הקדמיות על הברזיה, ושולחת מבט לאחור, כאילו אומרת  "נו תפתחו לי כבר את המים..".  אלו הרגעים בהם היא נראתה ממש אנושית. הרבה פעמים אנשים שעברו וראו אותה מבקשת לשתות,פשוט לא יכלו לעמוד בפניה, ופתחו לה את המים לפני שהספקתי להגיע לברזייה.